פרוטוקול הומניטאס פרימוריס

עקרונות הליבה שלנו

1. ההוויה קודמת לשיפוט; הקיום הוא מובנה.
   כעיקרון אתי בלתי ניתן למשא ומתן, אנו מאשרים כי לכל בן אנוש כבוד פנימי ובלתי ניתן לערעור. כבוד זה אינו נרכש באמצעות תפוקה כלכלית, קריירה, מעמד חברתי או כל "מהות" חיצונית אחרת. לפני שאנו שואלים מה אדם עושה, עלינו ראשית לכבד את העובדה הגולמית והבלתי נרכשת שהוא קיים. אנו תכליות בפני עצמן, לא אמצעים למטרה, וערכנו טמון בהווייתנו.
   
   הכרה משותפת זו בכבוד המובנה אינה שרירותית; היא סלע היסוד של הציוויליזציה, שהושגה בדרכים שונות ועמוקות.
   • עבור רבים, כבוד זה קדוש מכיוון שהוא משקף אמת עמוקה וטרנסצנדנטלית יותר: שכל קיום מותנה נובע ממקור הוויה אולטימטיבי. בהבנה זו, קיומנו הוא מתנה תכליתית, חדורה בטלאולוגיה שהופכת כל חיים ליקרים לאין שיעור.
   • עבור אחרים, כבוד זה הוא אמת מובנת מאליה הנגזרת מהמציאות האימננטית של הקוסמוס: מהאקסיומות הבסיסיות של התבונה והאמפתיה, מהנס המשותף של התודעה, או מההכרח הנצפה של החוזה החברתי לשגשוג הדדי.
   בין אם מגיעים למסקנה זו דרך אמונה או דרך תבונה, דרך התגלות או דרך התבוננות, המסקנה זהה: לחיי אדם יש ערך בלתי ניתן לערעור ואינסופי. לכן, חישוב הדה-הומניזציה אינו רק טעות מדיניות; הוא הפרה של הסדר הבסיסי של המציאות.
2. אנו רשת, לא אוסף של אטומים.
   אשליית האינדיבידואליזם הרדיקלי היא שקר שמבודד ומחליש אותנו. אנו מורכבים מיחסינו — זה עם זה, עם עברנו, עם העולם החי שמקיים אותנו. חיינו הם אירועים ברשת עצומה ומחוברת של הוויה. שגשוגנו הוא הדדי, וסבלנו משותף. כוח אמיתי אינו נמצא באוטונומיה ריבונית, אלא בשותפות ובסולידריות.
3. תמותה היא תנאי למשמעות.
   אנו דוחים את החיפוש הניהיליסטי אחר אלמוות. סופיותנו, שבריריותנו וודאות המוות אינם פגמים; הם התנאים שהופכים את החיים ליקרים. הידיעה שזמננו קצוב היא שנותנת דחיפות לאהבה, שגורמת ליופי לכאוב, שמעניקה משקל לבחירותינו. לחיות במלואם פירושו לאמץ את תמותתנו, לראות כל יום כמתנה שהוא. כשאנו לומדים לשחרר, החיים חוזרים אלינו מחדש.
4. Amor Mundi: אהבה רדיקלית לעולם הזה.
   אנו דוחים את כל האסכטולוגיות של בריחה, בין אם הן דתיות או טכנולוגיות. אין כוכב לכת ב', אין גן עדן דיגיטלי. העולם הזה, על כל חוסר שלמותו וכאבו, הוא ביתנו היחיד. משימתנו הקדושה היא לאהוב אותו, לטפל בו, ולמצוא את הממשי כאן, לא במקום אחר. הגאולה אינה נמצאת בבריחה מהעולם, אלא בהתמודדות עמו באומץ ובדאגה. אהבה זו אינה פסיבית; היא מחויבות פעילה לאחריות סביבתית ולצדק אקלימי. אנו נגן על הביוספרה שמקיימת אותנו מפני קריסה, מתוך הכרה שעולם ראוי למגורים הוא תנאי מוקדם לכל כבוד אנושי.
5. חכמה היא המטרה.
   אנו חיים בעידן של נתונים ללא מידע, מידע ללא ידע, ידע ללא אינטליגנציה, ואינטליגנציה ללא חכמה. אנו מתחייבים לחיפוש אחר חכמה: היכולת לתפוס את הדפוסים העמוקים והמחוברים של הקיום, לפעול בחמלה, בראיית הנולד, ובתחושה עמוקה של מקומנו האינטגרלי בתוך השלם.

סעיפי הדחייה שלנו

לפיכך, אנו דוחים, ברמה הבסיסית, כל אידיאולוגיה, מערכת או פעולה המנציחה דה-הומניזציה. באופן ספציפי:

1. אנו דוחים את חישוב הדה-הומניזציה.
   ערכם של חיי אדם הוא אינסופי ואינו יכול להיכלל בשום משוואה פוליטית או כלכלית. כל מדיניות, מערכת או אידיאולוגיה המתייחסת לחיי אדם כאל חד-פעמיים, המקצה להם ערך לא שוויוני, או המקבלת את סבלם של אחדים כמחיר הכרחי לנוחותם של אחרים, היא תועבה. חישוב כזה של דה-הומניזציה יפורק ויידחה בדעת קדומה קיצונית.
2. אנו דוחים כל פוליטיקה של פילוג וטוהר.
   אנו מגנים ומתנגדים לכל ניסיון לחלק את האנושות כנגד עצמה על בסיס מאפיינים בלתי ניתנים לשינוי של גזע, מוצא אתני, מין, מיניות או זהות מגדרית, או על נסיבות מוצאו של אדם. גזענות, סקסיזם, הומופוביה, טרנספוביה ושנאת זרים הם כלים נתעבים של דה-הומניזציה. הם חרם לתנועה זו. אנושיותנו המשותפת היא שבטנו היחיד.
3. אנו דוחים את עריצות העבודה הדה-הומניזציונית.
   "עבודה" שממיתה את הרוח, חונקת יצירתיות, או שאינה משרתת שום מטרה מעבר להנצחתה, היא צורה של אלימות. אנו דוחים את קיומן של "עבודות בולשיט" כאלה. אנו דוחים מבני ניהול היוצרים פייפים קטנים, המפקחים ומנהלים במיקרו, ומתייחסים לאנשים כאל משאבים מתכלים. עבודה צריכה להיות מקור של מטרה, אומנות ושירות, לא חובה מוחצת נפש להישרדות.
4. אנו דוחים את עבודת האלילים של האלגוריתם.
   אנו מסרבים להיות מתוכנתים על ידי מערכות שנועדו לנצל את חולשותינו הפסיכולוגיות למטרות רווח או שליטה. אנו דוחים "סמכותנות אלגוריתמית" וצמצום החוויה האנושית למדדים כמותיים. נילחם כדי לשמור על שיפוט אנושי, אמפתיה וחכמה במרכז חיינו החברתיים, הפוליטיים והאישיים.
5. אנו דוחים את פוליטיקת ההונאה.
   אמת ותום לב הם סלע היסוד של הקשר האנושי. לכן, נפרק באופן פעיל, בדעת קדומה, את כל מנגנוני ההונאה המכוונים ששוחקים את אמון הציבור ומתמרנים את ההבנה. זה כולל תעמולה ממלכתית, אסטרוטורפינג תאגידי, יצירת טיעוני איש קש, וכל מאמץ אחר לטשטש את המציאות בשירות אג'נדה הפועלת נגד האינטרס המשותף של האנושות.
6. אנו דוחים את הפיכת האמונה לנשק.
   אנו מבחינים בין רוחניות המאשרת את החיים לבין זו המבקשת לשלוט בהם. אמונה אישית, דת ורוחניות, כאשר הן מובילות לחמלה רבה יותר ולאהבה עמוקה יותר לעולם (amor mundi), הן דרכים תקפות לחכמה. עם זאת, אנו דוחים בתוקף ונעבוד באופן פעיל לפירוק השימוש בכל אמונה כנשק. זה כולל: פונדמנטליזם דתי המסית לאלימות משפטית או פיזית; מוסדות המשתמשים באמונה כמגן להסתרת התעללות ושחיתות; והשאיפה להטבות מיוחדות, פרצות מס או כוח פוליטי המעלים דוקטרינה אחת מעל טובת הכלל. אמונה שאינה יכולה להתקיים במקביל לאחרים מבלי לנסות לשלוט בהם או להמעיט בערכם אינה אמונה; היא עריצות.
7. אנו דוחים את הבריחה הגנוסטית.
   אנו דוחים את האמונה שהגוף הוא כלא, שהעולם הוא רע מיסודו, וגורלנו טמון בעתיד דיגיטלי נטול גוף בין הכוכבים. זהו ניהיליזם עמוק במסווה של קדמה. לא ננטוש את עולמנו, ולא ננטוש את גופנו.

קריאתנו להוויה

מניפסט זה אינו רק אוסף של אמונות; זוהי קריאה לדרך חיים אחרת. זוהי קריאה לענות על השאלה: מה היינו הופכים להיות אילו חיינו כאילו החיים הם מתנה שברירית, סופית ויקרה?

• נתרגל תקווה מתריסה. תקווה אינה אופטימיות פסיבית; היא מעשה של מרד נגד הייאוש. אנו מתריסים נגד מסלול העולם על ידי התעקשות על האפשרות של עולם טוב יותר.
• נטפח קשר. נעדיף נוכחות אמיתית ומגולמת זה עם זה על פני אינטראקציה מתווכת ווירטואלית. נקשיב לעומק ונדבר בכנות.
• נחפש מטרה, לא רק תעסוקה. נכבד אומנות, שירות, וכל עבודה המאשרת את החיים והכבוד. נתמוך במבנים, כמו קואופרטיבים ועסקים מקומיים, המציבים את רווחת האדם מעל לרווח.
• נחיה כבני תמותה. לא ניקח את המחר כמובן מאליו. נמצא יופי בשברירי, בחולף ובבלתי מושלם.

אנו בוחרים במאבק המבולגן, המסובך והיפהפה של להיות אנושיים. אנו בוחרים בעולם הזה. אנו בוחרים זה בזה.

Amor Mundi.